<h1>שו"ת הרמב"ם — פאר הדור סימן פ"ב</h1>
<h2>דף כה:</h2>
משום דדיירי בארעא דחשוכה אמרי שמעתתא דחשיכן. פירש הרמב"ם ז"ל בתשובת שאלה, דר' ירמיה לטעמיה דאמר [סנהדרין כ"ד ע"א], במחשכים הושיבני כמתי עולם [איכה פ"ג], זה תלמוד בבלי, וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דארץ ישראל. ורבי זירא נמי בעי דלשתכח ליה טעמיה דבבלאי [ב"מ פ"ה ע"א], משום דלא נהירן ליה בתר דשמע טעמא דמערבאי דמנהגא דעלמא דמדכר איניש טפי מאי דגמר ברישא. מיהו לאו בכל הדורות היה כן, אלא בימי רבא ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות, כדאיתא בהשוכר את הפועלים [ב"מ פ"ו ע"א]. ואמרינן נמי בפרק אלו טרפות [חולין מ"ו ע"א] ערקו רבה ורב יוסף, ורבי זירא אמר להו ערוקאי, שהיו בורחין מחמת השמדות, ואמר להו רבי זירא שעם כל זאת לא ישכחו דברי התורה. ואמרינן בפרק המנחות והנסכים [מנחות ק"ג ע"ב], והיו חייך תלואים לך מנגד [דברים כ"ח], זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כל שכן לשמדות שיש בו סכנת נפשות, וזהו טעמן של רבי זירא ור' ירמיה. אבל אחרי כן נתגברה התורה בבבל, כמו שהיה בימי רב אשי, דאמרינן [גיטין נ"ט ע"א], מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
